עשר שנים, בקצרה

כמעט אף פעם לא היה לי זמן להסביר את עצמי. פוגשים אנשים, עובדים, ממשיכים הלאה — ואף פעם אין מקום לכל ההקשר של למה אתה עושה את מה שאתה עושה. האתר הזה הוא קצת ההפך: הניסיון שלי להתחיל פעם אחת בכנות, להיות אמיץ ולקחת את הדבר שלי ברצינות במקום לחפש קיצורי דרך.

אני בן 29, בעוד חצי שנה שלושים. ביום אני מחלק משלוחים עבור Flaschenpost; בשאר הזמן אני בונה פרויקטים כמו זה. זה ניסיון לספר עשור בקצרה — העיקוף שמתברר לאט לאט כקו אחד.

ילד יוטיוב

התחלתי לעשות סרטונים בגיל שתים־עשרה. אחי ואני צילמנו סרטים קצרים על Samsung S1, ערכתי גיים־פליי, והבנתי מוקדם שהאינטרנט מחזיק את כל הידע שצריך. עריכה, צילום, הרכבת סיפורים — פשוט שאבתי את הכול לבד. זה הפך למין אובססיה: ללמוד כל מיומנות שאני מוצא. בשלב מסוים הגיעה ההבנה שמה שאתה יודע לעשות אפשר גם להפוך לכסף. אצלי קצת יותר מוקדם מאשר אצל רובם.

מוקדם מדי בתעשייה

הייתי צריך כסף, אז נכנסתי קודם כניצב ואחר כך הגעתי לאופרת סבון יומית, שם שיחקתי תפקיד קטן. בשלב מסוים שמו לב שאני גם יודע לצלם ולערוך ושאני מבין ביוטיוב — ופתאום הייתי בחדר המכונות: קודם באחת מרשתות היוטיוברים הראשונות, שם למדתי איך עובדים שיווק ועסקאות חסות, ואחר כך בפיתוח פורמטים בחברת הפקה. שם הבנתי בפעם הראשונה שזו עבודה אמיתית — עם קונספטים, דדליינים והמשימה למכור משהו לערוץ טלוויזיה. מהחברה ההיא למדתי המון.

אחר כך סבא שלי מת, וזה היה שבר. פתאום עלתה השאלה מה אני בעצם עושה עם החיים שלי. נסעתי לדרום קוריאה לחודשיים לבקר את סבא שלי הקוריאני — וחזרתי עם התחושה שאני חייב לעשות משהו אחר.

בימוי, חובות, פרס

באו שנים כעורך פרילנס. ערכתי יחד עם עוד מישהו סרט תיעודי עצמאי — פרויקט העריכה הגדול ביותר, זה שבו באמת למדתי לערוך. הפקתי את פרסומות הטלוויזיה הראשונות של מותג, ממש בזול וממש טוב: בפעם הראשונה לחקור תסריט פרסומת, לחשוב מה סמלים מייצגים, לבנות הכול סביב צבעי המותג. זה עבד, קיבלתי לעשות עוד פרסומות — ואפילו לעבוד בשבילם בקייפטאון. שם למדתי מה זה אומר לביים על סט גדול יותר.

עם צוות קטן עשיתי אז את הסרט הקצר הטוב באמת הראשון שלי וזכיתי איתו בפרס; אנשים שהכרתי מהתעשייה עזרו לי. במקביל הייתי בחובות, כי אף פעם לא למדתי איך מתנהלים עם כסף. התחלתי תואר ב־VFX ונשרתי אחרי שלושה חודשים. אחר כך הייתי מלצר בבר טאפאס לתקופה ופשוט עבדתי.

העיקוף דרך מדעי המחשב

בזמן הפנוי התחלתי לבנות מחדש משחקים קטנים ב־Unity — ובפעם הראשונה באמת כתבתי פונקציות ומחלקות במקום רק להתעסק עם בוני אתרים. דרך C# החלקתי לתוך Python, טחנתי בוטקמפים, פתרתי חידות. זה פשוט היה כיף.

הרגע המכריע היה תערוכת VFX בשטוטגרט, בדיוק באמצע גל מארוול. מה שהכי ריתק אותי לא היו האפקטים המוגמרים, אלא כמה זול ומהר אפשר פתאום לנסות דברים עם פרה־ויזואליזציות — והרצאה על איך מותג ספורט גדול משתמש ב־Unity כדי לעצב נעליים. שאלתי מישהו איזה כלי ללמוד. התשובה: משהו כמו Unity.

בהתחלה חשבתי שאלמד תכנות משחקים. אחר כך פגשתי במקרה פרופסור שאמר: אם אתה רק רוצה לבנות משחקים, בוא אלינו — אבל אם אתה רוצה להבין איך השפה שמתחת עובדת, תלמד מדעי המחשב. זה היה בדיוק מה שעניין אותי. אז עברתי לאאכן. הסמסטר הראשון היה קשה, רקע המתמטיקה שלי לא בדיוק מזהיר. אבל ישבתי בספרייה, ניסיתי, וזה עבד.

אגב, מדעי המחשב זה לא מה שרוב האנשים חושבים. זה לא לתכנת כל היום. זה הלימוד של איך מערכות עובדות ואיך בונים, מכניסים לאוטומציה ומוכיחים דברים. זה הפך למיומנות הכי חשובה שלי בהמשך. לעבודת הגמר שלי בניתי דפדפן משלי ל־VR ב־Unity ובדקתי אותו במחקר עם 21 משתתפים מול הדפדפן הסטנדרטי של אז: במציאת מידע מחדש על פני כמה לשוניות, הוא היה מהיר יותר באופן מורגש.

ארבעה ימים

בזמן שכתבתי את העבודה, Midjourney יצא. ארבעה ימים אחרי שהגשתי, הגיעה הגרסה הראשונה של ChatGPT. הרגע הזה שינה לי את החיים. כבר עבדתי עם רשתות נוירונים ולמידת חיזוק במהלך הלימודים — פחות או יותר ידעתי לאן זה הולך. אבל פתאום להחזיק את זה ביד היה משהו אחר. הסתגרתי ולמדתי מקצוע אחרון וקשה בשבוע אחד עם ChatGPT, ועברתי. אז הכול עוד היה מלא באגים ורחוק מהיום — אבל ההתקדמות מאז לבדה מראה לאן הנסיעה הזאת הולכת.

לקראת סוף הלימודים פתחתי עם חברים חלל עבודה משותף קטן באאכן — חנות ריקה, מכונת קפה, שולחנות, וויי־פיי. שם התנסיתי בפעם הראשונה בשיווק מקומי ושמתי לב כמה טוב אפשר למשוך אנשים לחנות אמיתית עם סטוריז באינסטגרם. אחר כך הרבה קרס בבת אחת, כולל מערכת יחסים שהחזיקה לאורך כל הלימודים. חסכתי קצת כסף. נסעתי לתאילנד.

תאילנד

לתאילנד ולי יש היסטוריה ארוכה. אני עושה אומנויות לחימה מגיל שלוש, קיבלתי חגורה שחורה בטאקוונדו בגיל 14 ואף פעם לא ממש הפסקתי. בגיל 19 הייתי שם בפעם הראשונה, חודש במחנה אגרוף תאילנדי מחוץ לצ׳יאנג מאי. הפעם נשארתי יותר זמן, התאמנתי במואי תאי ונלחמתי בקרב הראשון שלי — וניצחתי בנקודות. זמן קצר אחר כך נפצעתי קשה, הפציעה הכי גרועה שהייתה לי. זה הצניע אותי במלוא מובן המילה.

במקביל עבדתי על Mindset — זה התחיל כאפליקציה קטנה לחברים כדי לשתף את ההתקדמות האמיתית שלהם, מאוחר יותר מותג סביב אומנויות לחימה, הדבר שאני אוהב. התחלתי לפרסם רילס כל יום לקהילת הלוחמים, ובשלב מסוים זה התפוצץ: קודם מאה עוקבים, אחר כך אלף, אחר כך אלפים בין לילה, בשיא 20 מיליון קליקים ביום. כתבתי ספרים דיגיטליים, בניתי עולמות מותג שלמים עם בינה מלאכותית, הזמנתי מוצרים מכל העולם. הרבה עבד חצי־חצי ותסכל אותי באותה מידה — הבינה המלאכותית קפצה קדימה, אבל הדבר שבניתי פשוט לא רץ הרבה פעמים. שרפתי הרבה כסף ואינספור טוקנים.

בדרך למדתי המון דברים שמעולם לא היו על הרדאר שלי: מסלולי תשלום בינלאומיים, כי חלק גדול מהקהל שלי הגיע מהודו ולא יכול היה לשלם בכרטיסים רגילים. חברות, אימותים, אישורים. ומשהו שמעסיק אותי עד היום: שלפעמים עוצרים אותך מלקנות משהו פשוט כי צד שלישי עומד באמצע ואומר לא. שם התחלתי להבין באמת מה זה קריפטו.

אבל השיעור הכי חשוב היה אחר: לא כולם מבינים את מה שאתה רואה. וזה בסדר. זו לא החלטה לטווח קצר — זה פרויקט שאלך אחריו כל החיים.

מה שהבינה המלאכותית מסירה

בשלב מסוים משהו נעשה לי ברור. הבעיה היא כמעט אף פעם לא שאנשים לא מבינים את החזון או את העבודה שלך. הבעיה היא שלעשות את זה — לתכנת, למיין, לבנות מבנה, לכתוב, לערוך — זו עבודה מייגעת, איטית, לעיתים קרובות משעממת, ומעטים מוכנים להשקיע בה את הזמן. באתר זה הקוד. בסרט זו העריכה. בכל דבר זה החלק הטוחני הזה.

בדיוק זה נופל עכשיו. מה שנשאר הם רעיונות, הקשר והשאלה מה בעצם אתה רוצה להשיג. בינה מלאכותית לא בונה שום דבר מעצמה. היא צריכה קלט, מטרה, דחיפות — בדיוק כמוך. היא רק משקפת את מה שאתה מכניס לתוכה בעצמך.

בשביל מישהו כמוני, שהראש שלו מלא כל הזמן ברעיונות ושכולם תמיד אמרו לו להתמקד בדבר אחד ולסיים אותו, זה שחרור לא קטן. את העבודה השחורה הטוחנת שפעם הייתי צריך לחבר לבד, אני יכול עכשיו לחלוק. אינטליגנציה כבר לא התירוץ. זה נעשה יותר ויותר שאלה של ״עם מי״ ולא של ״איך״.

עכשיו

היום אני מחלק משלוחים עבור Flaschenpost. זה בדיוק ההפך משנתיים בחדר חשוך מול המחשב, וזה עושה לי טוב: שמונה שעות של משהו פיזי כל יום, להיות שוב בין אנשים, לאסוף סיפורים. אני אוהב את העבודה. ובצד אני בונה בדיוק את הפרויקטים האלה — כי אני רוצה לעזור שוב ליותר אנשים, עם המיומנויות שיש לי.

בכנות, חלק גדול מהעשור הזה היה גם אפל. הרבה נשבר, בעיקר האגו שלי. אבל יש לי הרגשה שעם הכלים החדשים האלה מתחיל עשור חדש, כזה שבו אני יכול סוף־סוף להגשים את החלומות שנשברו בדרך.

מה שאני באמת רוצה זה בכלל לא מסובך: להיות יותר בשמש, לעשות דברים נעימים עם המשפחה שלי, לשבת פחות בחושך. בשלב מסוים נפל לי האסימון שבסוף כולם רק רוצים לאכול ולישון בשקט, בלי דאגות. כבני אדם אנחנו עדיין מונעים מאוד מפחד. אם יש לי משימה, היא לקחת מהאנשים קצת מהפחד הזה — ולהראות להם איך לבנות היום את הדבר שלהם. לכולם.

על בימוי, ובינה מלאכותית כמצלמה

בין גיל 17 ל־20 הגשתי מועמדות לשלושה־עשר בתי ספר לקולנוע כבמאי וקיבלתי שלוש־עשרה דחיות. כמעט כולם אמרו: רוב האנשים עושים את הסרט הראשון שלהם בגיל 31 או 32, חכה, קודם תחיה. הייתי חסר סבלנות ולא הבנתי. היום אני מבין. עצרתי את המשחק ופשוט חייתי עשר שנים — כי כנראה צריך לחיות לפני שאפשר לספר סיפורים.

האהבה לבימוי נשארה איתי, והאהבה למשחק חוזרת לאט. היא נפגעה קשה, כי חשבתי שבינה מלאכותית תחליף אותי ושאני כבר לא שווה כלום; גם הייתי מוקף באנשים שהיה להם אינטרס להגביר את התחושה הזאת. הייתי צריך לעבוד על הערך העצמי הזה. בינתיים אני רואה את זה אחרת: בינה מלאכותית היא בעצם עוד מצלמה, עוד מכחול. לזמן מה השתמשתי בה כתירוץ לא לעשות כלום. עכשיו, בפעם הראשונה, אני מרגיש שאני יכול לספר את מה שאני רוצה — בלי להעמיד פנים, בלי להגיד לאף אחד מה שהוא רוצה לשמוע.

כריסטופר נולן אמר פעם שהמשימה היא לספר נושאים מורכבים בפשטות. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות — בסרטים, בקוד, ובעצם בכל מקום.